צרפת

ייחודו של המשטר והמבנה הנהוג בצרפת הוא בכך שהוא גמיש. החל משנת 1966 ניתנה לחברות האפשרות לבחור בין דירקטוריון חד-שכבתי ובין דירקטוריון דו-שכבתי (בדומה למודל הגרמני), המורכב ממועצה מפקחת וממועצה מנהלת. המועצה המנהלת מונה לפחות שני חברים ולכל היותר חמישה. היא נושאת בסמכות הניהולית המלאה בכל הנוגע לתפקוד השוטף של החברה. עליה לדווח מדי רבעון למועצה המפקחת. המועצה המפקחת מונה לפחות שלושה חברים ולכל היותר עשרים וארבעה. עובדי החברה רשאים למנות עד שליש מהחברים כמועצה המפקחת. שאר חברי המועצה נבחרים על ידי בעלי המניות. המועצה לא רק מפקחת על חברי המועצה הניהולית, אלא גם בוחרת אותם, מפטרת אותם, קובעת את שכרם, מאשרת חוזים בין החברה וביניהם ומדווחת על ממצאיה לבעלי המניות. מכך עולה, שלעובדים בחברות אלו יש השפעה רבה על הנעשה בחברה. אולם בפועל רק חלק קטן, פחות מ- 2% מהחברות הצרפתיות הקטנות והבינוניות בוחרות להתנהל על ידי דירקטוריון דו-שכבתי, והוא מקובל יותר בקרב חברות גדולות.

להמשך קריאה צרפת

גרמניה

המודל הגרמני משמש דגם חשוב לרבות ממדינות אירופה, כגון מדינות סקנדינביה, אוסטריה, בלגיה, הונגריה ובמידה פחותה גם צרפת ושוויץ. גם הכלכלות המתחדשות של מדינות מזרח אירופה נוטות לכיוון זה. בדיני החברות של שיטות משפט אירופיות ואסיאתיות, קיימת ההתחשבות באינטרסים של קהלים אחרים (מעבר לבעלי המניות) והיא חלק מובנה מהתשתית הנורמטיבית של המשטר והמבנה של החברה העסקית. הן אינן רואות בהם אלמנט חיצוני, הראוי לעתים להגנה, אלא הן מעניקות להם מקום ממשי במערכת הפוליטית של החברה. בניגוד לאנגליה ובארצות-הברית שבה הכוח בידי בעלי המניות. בגרמניה וביפן, הכוח עצמו מוקצה בין הקהלים השונים ויש שימת דגש בנוגע לצורך בהתייעצות, בשיתוף ואף בהגעה להסכמה בין ספקים שונים (עובדים, נושים ובעלי מניות).

להמשך קריאה גרמניה