יפן

המודל היפני מהווה דגם מוביל בקרב מדינות מזרח אסיה. הגישה היפנית מעמידה במרכז את עבודת הצוות בחברה, את הנאמנות ואת העברת המידע בין חלקי החברה. בניגוד לסגנון הניהול האמריקני המדגיש את אלמנט הפיקוח והיעדר האמון (שיטת ה"מקל"), הגישה היפנית דוגלת בשיתוף פעולה למען מטרה משותפת תוך הדגשת אמון הדדי (שיטת ה"גזר"). מטבע הדברים שתי השיטות מעוניינות בתוצאות הכלכליות, אולם בניגוד לאמריקאים שמתמקדים ברווחיות ("קפיטליזם של בעלי המניות") החברה היפנית מעמידה בראש מעייניה את יעילות הייצור ואת שמירת החברה כעסק חי וצומח ("קפיטליזם של החברה"). בעוד שבארה"ב תפקוד החברה סובב סביב משקיעי ההון, ביפן הקהילה כולה היא שעומדת במרכז התמונה התאגידית. החברה איננה אך ורק ארגון כלכלי, אלא היא גם מוסד חברתי.

להמשך קריאה

צרפת

ייחודו של המשטר והמבנה הנהוג בצרפת הוא בכך שהוא גמיש. החל משנת 1966 ניתנה לחברות האפשרות לבחור בין דירקטוריון חד-שכבתי ובין דירקטוריון דו-שכבתי (בדומה למודל הגרמני), המורכב ממועצה מפקחת וממועצה מנהלת. המועצה המנהלת מונה לפחות שני חברים ולכל היותר חמישה. היא נושאת בסמכות הניהולית המלאה בכל הנוגע לתפקוד השוטף של החברה. עליה לדווח מדי רבעון למועצה המפקחת. המועצה המפקחת מונה לפחות שלושה חברים ולכל היותר עשרים וארבעה. עובדי החברה רשאים למנות עד שליש מהחברים כמועצה המפקחת. שאר חברי המועצה נבחרים על ידי בעלי המניות. המועצה לא רק מפקחת על חברי המועצה הניהולית, אלא גם בוחרת אותם, מפטרת אותם, קובעת את שכרם, מאשרת חוזים בין החברה וביניהם ומדווחת על ממצאיה לבעלי המניות. מכך עולה, שלעובדים בחברות אלו יש השפעה רבה על הנעשה בחברה. אולם בפועל רק חלק קטן, פחות מ- 2% מהחברות הצרפתיות הקטנות והבינוניות בוחרות להתנהל על ידי דירקטוריון דו-שכבתי, והוא מקובל יותר בקרב חברות גדולות.

להמשך קריאה

גרמניה

המודל הגרמני משמש דגם חשוב לרבות ממדינות אירופה, כגון מדינות סקנדינביה, אוסטריה, בלגיה, הונגריה ובמידה פחותה גם צרפת ושוויץ. גם הכלכלות המתחדשות של מדינות מזרח אירופה נוטות לכיוון זה. בדיני החברות של שיטות משפט אירופיות ואסיאתיות, קיימת ההתחשבות באינטרסים של קהלים אחרים (מעבר לבעלי המניות) והיא חלק מובנה מהתשתית הנורמטיבית של המשטר והמבנה של החברה העסקית. הן אינן רואות בהם אלמנט חיצוני, הראוי לעתים להגנה, אלא הן מעניקות להם מקום ממשי במערכת הפוליטית של החברה. בניגוד לאנגליה ובארצות-הברית שבה הכוח בידי בעלי המניות. בגרמניה וביפן, הכוח עצמו מוקצה בין הקהלים השונים ויש שימת דגש בנוגע לצורך בהתייעצות, בשיתוף ואף בהגעה להסכמה בין ספקים שונים (עובדים, נושים ובעלי מניות).

להמשך קריאה
סגירת תפריט