קבלת החלטות בנושאים מהותיים

נושאים מהותיים, מוגדרים כנושאים עסקיים שיש להם השפעה מהותית מיידית או מצטברת על החברה ולכן הם מחייבים ערנות מיוחדת מצד הדירקטוריון, וראוי לקיים לגביהם תהליך קבלת החלטות מיוחד. לרוב מדובר בדילמות מורכבות.

במידה שעל סדר היום של הדירקטוריון שלכם עומד אחד מהנושאים שיפורטו להלן, פנו אלינו, ואנו ניתן לכם ייעוץ אינטגרטיבי והכוונה מעשית כיצד לפעול בצורה הטובה והנכונה ביותר.

אסטרטגיה עסקית

תפקיד מרכזי בעבודת הדירקטוריון הינו קביעת האסטרטגיה העסקית/המדיניות של החברה לטווח ארוך. למעשה, אסטרטגיה עסקית הינה המקום בו ה-מדוע וה-מה נפגשים, ונקודת המוצא שלה הינה קיומה של סביבה תחרותית. האסטרטגיה מגובשת תחילה על-ידי הנהלת החברה, ורק לאחר מכן היא מובאת לדיון משותף בדירקטוריון. קביעת האסטרטגיה מחייבת את הדירקטוריון לשקול את עניינם וטובתם של כלל מרכיבי החברה במטרה להביא לצמיחתה של החברה לאורך זמן ולעמידה ביעדיה העסקיים. מעצם אופייה ומהותה, האסטרטגיה העסקית אינה סטטית ולכן, שינויים בסביבה העסקית, הכלכלית והביטחונית בשוק המקומי והגלובאלי, מחייבים לבצע בה התאמות.
קיימות הגדרות רבות למונח "אסטרטגיה עסקית". מובן כי כדי שניתן יהיה לנהל דיון יעיל ופורה בהגדרת האסטרטגיה העסקית של החברה, חייבת להיות הסכמה בין חברי הדירקטוריון באשר לשאלה – מהי אסטרטגיה עסקית? ההגדרה המקצועית ביותר בנושא זה היא של מייקל פורטר, בספרו החדשני "על התחרות". פורטר רואה בסביבה התחרותית את הבסיס לצורך בהגדרת האסטרטגיה העסקית של החברה. אחריו היו מי שהגדירו נגזרות חדשות של אסטרטגיה עסקית, למשל וו' צאן קים ורנה מובורן בספרם "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול" אשר הצביעו על הצורך התמידי של חברה עסקית לייצר לעצמה תחומים חדשים (אוקיינוס "כחול") ושוק חדש ללא מתחרים, כדי להפוך את התחרות ללא רלבנטית, ולעבור לאוקיינוס הכחול מהאוקיינוס "האדום" אשר בו התחרות קשה יותר.
הגדרה קודמת היא ההגדרה של קבוצת הייעוץ בוסטון, בספרם "ON STRATEGY":

"What is strategy? For one thing, it is probably the business worldws most used and abused word. We have strategiesfor everything: from advertising to logistics to human resources to custodian engineering"

"This is a shame, for the concept of strategy is both profound and useful. Bruce Henderson captured it classically: "All competitors who presist over time must maintain a unique   advantage by differentiation over all others. Managing that differentiation is the essence of long -term business strategy"

לצערנו, לא כל הדירקטוריונים עוסקים בהתוויית האסטרטגיה העסקית של החברה. התוצאות של העדר אסטרטגיה עסקית הן: פיזור וחוסר התמקדות בליבת עסקי החברה, היפוך סדרי החשיבות בין המטרה לבין האמצעים, חשיבה לטווח הקצר על חשבון הזמן הארוך, ניהול המניה במקום ניהול החברה.

עסקאות השקעה/מימוש

נושא רגיש אשר משפיע על פעולות ועסקאות ועל הדיווח לציבור המשקיעים – הן הערכות השווי. למרות ניסיונות להסדיר תחום זה, הוא טרם הוסדר. יש כאלה האומרים שהערכת שווי נכתבת "מהסוף להתחלה", קודם קובעים את המספר ואחר-כך "מנמקים" אותו. יצא לנו להתקל במקרים בהם שני צדדים הביאו הערכות שווי ממשרדים מכובדים, מהשורה הראשונה ומהשורה השנייה, עם פערים של מאות (ואף אלפי…) אחוזים. נושא הערכות השווי משמש סלע מחלוקת במספר מקרים, בין חברות ציבוריות לבין רשות ניירות ערך אשר אף ממנה מעריכי שווי מטעמה לציבור הערכות שווי נוספות. בכל הקשור להערכות השווי יש חשיבות רבה למספר היבטים: ההתאמה של מטודולוגיית ההערכה, התקפות של ההנחות העובדתיות, שיעורי ההיוון וההנמקה להם, עסקאות ההשוואה שנבחרו ומבחני הרגישות.

שינוי מבנה ארגוני

למבנה הארגוני של החברה, הכולל את הכפיפויות הניהוליות ואת הכפיפויות המקצועיות של אנשי מפתח בחברה, את הפרדת הפעילות בחברה לחטיבות ומחלקות ועוד, יש השלכה חשובה אודות אופן תפקודה. באחריות הדירקטוריון לוודא כי המבנה הארגוני מאפשר התנהלות עסקית נכונה ומתאימה לסביבה העסקית בה פועלת החברה, מספק מערכי בקרה נאותים, מגדיר באופן ברור הפרדה בין התפקידים, וכפועל יוצא מכך את תחומי האחריות והסמכות של בעלי התפקידים הבכירים. כל שינוי מבני בחברה, מחייב עירנות מיוחדת של הדירקטוריון.

מיזוגים ופיצולים

מיזוג חברה או לחילופין פיצולה, הנם מהלכים דרמטיים אשר תוצאותיהם משפיעים על קהלים שונים (החברות עצמן, בעלי מניותיהן ונושיהן), וממילא הם דורשים שורה של אישורים. אלו, צריכים להינתן על ידי הגופים המושלים בחברות המתמזגות: הדירקטוריון והאסיפה הכללית.

מיזוג

• • 1. השלב הראשון בדרך למיזוג הוא אישור של כל אחד מהדירקטוריונים של החברות המתמזגות. אסור לדירקטוריון לאשר מיזוג אם הוא סבור שבעקבותיו, החברה הקולטת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה לנושים. חשוב לציין שכל אחד מן הדירקטורים המאשרים מיזוג, חייבים להיזהר לבל יהיו במצב של ניגוד עניינים בין תפקידם כדירקטורים, לבין תפקידים או עיסוקים אחרים.
    2. לאחר שכל דירקטוריון אישר בנפרד את המיזוג, שניהם יחד מנסחים וחותמים על הצעת מיזוג. מסמך זה עומד בבסיסו של הליך המיזוג. בהצעת המיזוג מפורטות, בין השאר, תמורות המיזוג – מה יקבלו בעלי המניות הנוכחיים בחברת היעד.
    3. השלב הבא הוא הבאת הצעת המיזוג לאישורן של האספות הכלליות, בכל אחת מן החברות המתמזגות. עם זאת, החוק מוותר על הדרישה לכנס אסיפה כללית בחברת יעד הנמצאת בשליטתה ובבעלותה המלאה של החברה הקולטת (חברה, המחזיקה ב-100% מהמניות של חברה אחרת, יכולה למזג אותה לתוכה בקלות רבה יחסית). כמו כן, אין צורך לכנס אסיפה בחברה הקולטת, כאשר מתקיימים שלושה תנאים במצטבר: המיזוג אינו כרוך בשינוי התקנון של החברה הקולטת; החברה הקולטת אינה מקצה למעלה מ-20% מזכויות ההצבעה (קרי, המניות) שלה, ואף אדם לא יהפוך לבעל שליטה בה, במסגרת המיזוג; ועסקת המיזוג אינה סוג של עסקת בעלי עניין. אישור המיזוג בכל אחת מהאספות הכלליות צריך להתבצע ברוב רגיל. מסיבה זו, פעמים רבות עדיף לחברה קולטת "לרכוש" חברה אחרת בדרך של מיזוג ולא בדרך של הצעת רכש, הדורשת היענות רחבה יותר (במיזוג, לעומת זאת, מכריעים רק בעלי המניות המתעניינים בו מספיק כדי להגיע להצבעה, וברוב נמוך יותר).
    4. לאחר 30 יום מקבלת ההחלטה באסיפה הכללית, יבוצע המיזוג עצמו.

פיצול

לעיתים, לצורך גיוס משקיע או לצורך מדידה נפרדת של פעילות עסקית מסוימת, יש צורך להפריד בין פעילויות שונות המתקיימות בחברה אחת באופן שהפעילות הרלבנטית תרוכז בחברה חדשה נוספת.

 ישנם שני סוגי פיצולים:

פיצול אנכי – חברה מעבירה לחברת בת חדשה (המוחזקת 100% על-ידי חברת-האם) את הפעילות המפוצלת. ביצוע פיצול מסוג זה, הוא קל יותר מבחינה משפטית.

פיצול אופקי – מצב שבו חברה אחת מעבירה את הפעילות לחברה-אחות שבעלי המניות שלה זהים. כתוצאה "מהזזת" הפעילות הצידה לחברה אחרת, עשויות להתעורר שאלות של הפחתת הון, במקרים מסוימים נדרש גם לקבל אישור של בית המשפט.

למיזוגים ולפיצולים יש השלכות מס רבות ומהותיות. בחלק מהמקרים יש לקבל אישור מראש של רשות המיסים לביצוע המהלך. בכל מקרה, דירקטוריון זהיר יוועץ במומחה מיסוי בטרם יאשר מהלכים מסוג כזה.

אישור דוחות כספיים

הדיווח הכספי הינו אחד התפקידים העיקריים של הדירקטוריון. אף כי בפועל הדירקטוריון איננו זה שמכין את הדוחות הכספיים ואיננו זה שעורך אותם, האחריות הראשית מוטלת עליו.

חוק ניירות ערך, התקנות והמתווים שפורסמו על-ידי רשות ניירות ערך קובעים הן את העיתוי והמתכונת של הדוחות, הן את הנושאים שיהיו כלולים בהם, היקפם, אופן אישורם, אמצעי הבקרה על תהליך הכנתם והבדיקות שצריכות להיערך על מנת לוודא שבקרה זו היא אפקטיבית. התוצאה היא, שבענייני הדוח התקופתי לא רק ועדת המאזן מודעת לצורך בהליכים נאותים, אלא הדירקטוריון כולו. תקינות ההליך, על–פי ההגדרות של רשות ניירות ערך, היא הנושא המרכזי אשר שולט בדיון, ומוקדשים לכך לא מעט זמן.

לצורך אישור הדוחות הכספיים, יש לקבל מהנהלת החברה ניתוח השוואתי של הדוחות הכספים והסברים לגבי התנודות בפרמטרים העיקריים של הדוחות – הכנסות, הוצאות הנהלה וכלליות, רווח גולמי, הוצאות מימון, ועוד. הדוחות החשובים  ביותר הם דוח רווח והפסד, ודוח על תזרים המזומנים של החברה.

על הדירקטורים לקרוא את חוות דעת רואה-החשבון המבקר, על מנת לבדוק אם מדובר בחוות דעת "חלקה" או מסויגת. הסתייגות בחוות דעת תיכלל אם רואה-החשבון לא יכול היה לבצע באופן נאות את עבודת הביקורת משום שלא קיבל את כל הנתונים שביקש, או משום שלא ניתן לקבל את כל הנתונים. מקרים חמורים של הסתייגות רואה-החשבון המבקר הם כאשר: (א) חוות דעתם השלילית נובעת מהסתייגות מנושא מהותי; (ב) רואה-החשבון המבקר נמנע ממתן חוות דעת בשל הגבלה בלתי סבירה שנוצרה בעבודת הביקורת; (ג) נוצר מצב של "אי ודאות" ביחס לפעילות העסקית או שרואה-החשבון המבקר התייחס לספק בדבר המשך קיומו של העסק כ"עסק חי". במצב האחרון הצגת הפריטים בדוחות הכספיים תיעשה לפי ערכי מימוש שלהם ולא לפי הכללים החלים על הצגת נתונים בדוח כספי.

על החברה למסור לדירקטורים את טיוטת הדוחות לעיון, עוד טרם קיום הישיבה.

מצבי חדלות פירעון

במקרה שחברה אינה יכולה לעמוד בפירעון חובותיה, הדבר גורר בעקבותיו פירוק או הבראה. אחת הסכנות האורבות לדירקטורים ולנושאי משרה מתרחשת בשלב הפירוק או אף בשלב הקפאת ההליכים, שכן בשלבים אלה גוברת אחריותם האישית.

קו הגבול בין חברה סולבנטית לבין חברה חדלת פירעון עלול להיטשטש במהירות רבה. הסולבנטיות של החברה עלולה להידרדר במהירות, מצב העשוי לעורר מחלוקת בין בעלי המניות לבין הנושים בדבר המשך תפקודה של החברה. הנושים יבקשו לפרק את החברה בעוד שבעלי המניות יבקשו "מרווח נשימה". בהתאם לכך, על הדירקטורים לשקול גם את שיקולי הנושים, נוסף לשיקולי החברה ובעלי מניותיה. בשלב זה, עומדים הדירקטורים גם בפני החלטות מורכבות המחייבות קבלת ייעוץ שוטף, משפטי ופיננסי, להמשך הצעדים.

חברה המצויה בגבול חדלות הפירעון, עלולה למצוא עצמה מעורבת בשורה של תביעות, לרבות תביעות נגד הדירקטורים. פעילות הדירקטורים תיבחן על ידי הנושים ובעלי המניות, כאשר ניתן לצפות להתארגנות נושים לשם הגשת תביעות נגד דירקטורים, הן תביעה נגזרת והן תביעה חוק חדלות פירעון. בהינתן צו פירוק רשאי בית המשפט להצהיר שכל נושא משרה של החברה שהיה שותף – ביודעין – לניהול העסק בכוונה לרמות את נושיו, יישא באחריות אישית, ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן. הסעיף מטיל גם אחריות עונשית של שנת מאסר וכן מקנה סמכות למנוע מנושא המשרה לשמש כדירקטור במשך חמש שנים.

נשאלת השאלה, האם קיימת חובה על מנהלים של חברות לגלות לצד ג' עמו החברה מתקשרת בעיסקה, על היותה של החברה בקשיים, כך שקיים חשש ליכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת ההתקשרות? הנחת המוצא של פסקי הדין בנושא היא, כי הצד שהתקשר בעיסקה עם החברה, לא ידע על מצבה הכלכלי הקשה של החברה. בהתאם לכך, כאשר קיים "חשש כלשהו", דהיינו חשש רחוק, עמום וכללי – לא חלה חובת גילוי על המנהל לעדכן את הצד השלישי באשר למצבה הכלכלי הקשה של החברה. מאידך, במקרה בו למנהל הייתה "ידיעה ברורה" במועד ההתקשרות, כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, הרי שחלה עליו החובה לגלות לצד ג' על מצבה של החברה.

במקרה בו קיים למנהל במועד ההתקשרות, "חשש ממשי וקונקרטי" לאי-עמידת החברה בהתחייבויותיה, הרי שיש לחלק בין מציאות בה קיימים יחסי אימון מיוחדים בין המנהל לצד עמו התקשרה החברה – שאז תחול חובת גילוי, לבין מקרה בו לא קיימים יחסי אמון מיוחדים – שאז קיימים צדדים לכאן ולכאן בשאלה האם ראוי שתחול חובת גילוי על המנהל, ופסיקה חד משמעית אין.

יחד עם זאת, במקרה בו הצד המתקשר מודע למצבה הקשה של החברה טרם ההתקשרות הרי שלא חלה כלפיו חובת גילוי של מנהל החברה.

זכויות חתימה

בניגוד לאדם פרטי אשר חתימתו על מסמכים מחייבת אותו, לאחר הקמת חברה ורישומה אצל רשם החברות, יש לקבוע את זכויות החתימה בשם החברה.

מאחר שחברה בע"מ הינה אישיות משפטית, יש לקבוע מי מוסמך לחייב את החברה בנושאים שונים. לצורך כך יש לכנס ישיבה של דירקטוריון החברה כאשר על סדר יומו קביעת זכויות החתימה בחברה.

על הדירקטוריון לבחון התאמה של זכויות החתימה בשלושה היבטים:

(1) הנושאים המוגדרים במסגרת סמכויות החתימה;

(2) הסכומים ביחס אליהם ניתנה ההרשאה;

(3) זהות והרכב החותמים בשם החברה.

אנו סבורים כי אין להסתפק בזכויות חתימה כלליות – "בכל עניין וללא הגבלת סכום", אלא יש "לתפור" את זכויות החתימה כך שיתאימו למידרג הנושאים ולמידרג הסכומים. לצורך כך על הדירקטוריון לקבל מההנהלה את הצרכים בנושא זה ביחס לנושאים שוטפים וביחס למקרים חריגים ודחופים. כמו כן, בקביעת זכויות החתימה, על הדירקטוריון להבחין בין פעולות שמזכות את החברה לבין פעולות שמחייבות אותה.

מינוי מנכ"ל וקביעת התגמול שלו

במונחים של "ממשל תאגידי" ("Corporate Governance") יש הסבורים כי תפקידו העיקרי של הדירקטוריון הוא פיקוח על המנכ"ל ויש המחדדים כי תפקידו העיקרי של הדירקטוריון הוא לבחור את המנכ"ל המתאים (ולדעת מתי לפטר את המנכ"ל שאינו מתאים).

הגם שמינוי המנכ"ל הוא מתפקידי הדירקטוריון, חוק החברות מאפשר לקבוע בתקנון סמכות מינוי לגוף אחר. כך למשל, ניתן להקנות ליו"ר הדירקטוריון או אף לבעלי מניות מסוימים את הסמכות למינוי המנכ"ל.

בעקבות תיקון 20 לחוק החברות, חברות ציבוריות נדרשות לקבוע מדיניות שכר אשר על פיה יקבעו תנאי השכר לכל נושאי המשרה בחברה, ובכלל זה המנכ"ל.

שינויים בהון העצמי

ההון העצמי מייצג את סך הזכויות הכלכליות של הבעלים בחברה. הון המניות, שהוא חלק מההון העצמי, מייצג את מה שבעלי החברה תרמו כדי להפוך לכאלו. הבעלים אינם "נושים", אך יש לחברה חיובים כלפיהם. אופי החיובים הוא כזה, שסכומם וזמני התשלום שלהם אינם ידועים מראש, ואף לא ידוע האם יועברו אי-פעם לבעלי המניות. זאת, מכיוון שבעלי המניות לוקחים על עצמם את הסיכון, שהחברה תפסיד את ההון העצמי שלה, אך גם את הסיכוי, שהחברה תהיה רווחית וההון העצמי יגדל בהתמדה.
המתח בדיני חברות הוא בין בעלי המניות לבין הצדדים האחרים שיש להם קשרים עם החברה – נושים, ספקים, לקוחות, עובדים ועוד.  הביטוי למתח זה עולה במלוא עוצמתו בחלוקה של דיבידנד במזומן, שכן במקרה כזה כספים יוצאים מקופת החברה לכיסיהם של בעלי המניות דבר אשר מקטין את הנזילות הכספית של החברה. בשל כך נקבעו בחוק תנאים לחלוקה של דיבידנד במזומן.
ההון העצמי מיוחס לבעלי המניות. אולם, כל עוד הוא "לכוד" בתוך החברה, בעלי המניות אינם יכולים ליהנות ממנו. במקרה של חברה שאינה בפירוק, יש לה חיוב עיקרי אחד כלפי בעלי המניות, אותו היא-עצמה מחליטה האם ומתי לבצע: חלוקה (distribution), שיכולה להתבטא בדיבידנד או ברכישה עצמית של מניות. דיבידנד הוא תשלום אותו מעבירה החברה לבעלי המניות, לפי חלקם היחסי בבעלות, מתוך ההון העצמי שלה. דיבידנד מקטין את ההון העצמי אך באותו זמן הוא מזכה כספית את בעלי החברה, כך שהאיזון נשמר. באורח דומה, רכישה עצמית של מניות מקטינה את ההון העצמי אך באותו זמן, היא מעבירה תשלום לבעלי המניות, שמכרו אותן לחברה.
החיוב הכלכלי השני, שיש לחברה כלפי בעלי מניותיה, נעוץ בזכותם לקבל את ההון העצמי שנותר בחברה בעת פירוק. חברה שהגיעה לפירוק יכולה להימצא באחד משני מצבים: מצב בו יש לה הון עצמי חיובי (יותר נכסים מאשר התחייבויות לנושים) או מצב בו הונה העצמי אפסי או שלילי (יותר התחייבויות מנכסים). במקרה השני, בעלי המניות לא יקבלו דבר. בהתאם לדיני הפירוק, הנושים תמיד יהיו ראשונים לקבל את הנכסים שנותרו בחברה מתפרקת, בעוד בעלי המניות תמיד יהיו אחרונים.

הנפקת ניירות ערך

חוק החברות מאפשר לחברה להנפיק איגרת חוב משני סוגים: איגרת חוב שפירעונה מובטח בשעבוד (איגרת חוב מובטחת) ואיגרת חוב שפירעונה אינו מובטח בשעבוד (איגרת חוב רגילה).

לכאורה, הנפקת איגרות חוב כמוה כנטילת אשראי ולכן ממילא סמכות זו כלולה בסמכויות הדירקטוריון, משום כך, הנפקה של סדרת איגרות חוב מחייבת את אישורו של הדירקטוריון בלבד. חשוב לציין, שסמכות זו אינה שוללת מהמנכ"ל את הסמכות להנפיק איגרות חוב בודדות, שטרי חוב ושטרי חליפין.

שני הסוגים העיקריים של ניירות ערך הנם: מניה ואיגרת חוב.

מניה – נייר הערך העיקרי בכל חברה והיא מהווה את הנכס העיקרי של בעלי החברה בחברה. באמצעותה בא לידי ביטוי חלקו היחסי של בעל המניה בערכה הכלכלי של החברה. בראש ובראשונה, מייצגת המניה את זכות הבעלות היחסית של בעל המניות בחלק מהון החברה, הנקבע לפי היחס שבין המניות שבידיו לבין סך כל המניות שהחברה הקצתה, ובהתאם ליחס שבין הסוגים השונים של המניות. הצדדים לתקנון יכולים להקנות לכל מניה זכויות שונות. באופן רגיל, מניה כוללת שלשו זכויות עיקריות בחברה:

1. זכות השתתפות והצבעה באספת בעלי המניות – הכלל המנחה שנקבע בחוק החברות הוא כי בהיעדר קביעה אחרת בתקנון, לכל מניה יהיה קול אחד. במילים אחרות:  One Share – One Vote.

2. זכות להשתתף בחלוקת דיבידנד – כל בעל מניה זכאי לקבל דיבידנד בהתאם לזכויות הצמודות למניה, אם הוחלט על חלוקת דיבידנד.

3. זכות להשתתף בעודף נכסי החברה בפירוק

עם זאת, יתכנו סוגי מניות המקנות רק שתיים מתוך הזכויות הנ"ל, זכות אחת בלבד, או אף לא אחת מהן. סוגי המניות המקובלים:

מניה רגילה – מניות המקנות את שלוש הזכויות שניתן להקנות לבעל מניות.

מניות מצביעות/מניות לא מצביעות – קיומן של מניות מצביעות מציין שרק להן מוקנית זכות הצבעה באספות כלליות. לעומתן, מניות לא מצביעות, מקנות זכות לדיבידנד וזכות להשתתף בעודף נכסי החברה בפירוק, אך אינן מקנות כל זכות להשתתף או להצביע באספות הכלליות. מקובל לעיתים להקצות מניות אלה לעובדים בחברה.

מניות פדיון – נוצרות כאשר בעל מניות משקיע כסף בחברה תמורת מניות, התמורה אינה מוחזרת לו, פרט למקרה של פירוק החברה וזאת בהנחה כי נותר לחברה עודף נכסים לחלוקה. מניות פדיון הן מניות מסוג מיוחד. ניתן לפדות את המניה גם כאשר החברה לא נמצאת בפירוק, וזאת באמצעות תשלום דמי הפדיון של המניה על-ידי החברה לבעל המניה, על-פי תנאי ההקצאה של אותן מניות.

מניות בכורה – מניות אלו מקנות זכות עודפת בשתיים מתוך שלוש הזכויות: זכות עודפת בעת חלוקת דיבידנד, וזכות עודפת בעת חלוקת נכסי החברה בפירוק.

מניות בכורה צוברות – אלו מניות אשר צוברות דיבידנד גם אם אינו מחולק בשנה מסוימת. הדיבידנד נצבר במשך השנים, עד למועד התשלום בפועל.

מניות בכורה משתתפות – אלו מניות המשתתפות גם בחלוקת הדיבידנד הנעשית לאחר חלוקת הדיבידנד לבעלי מניות הבכורה. כלומר, בעלי מניות בכורה משתתפות יקבלו דיבידנד כפול: בעת חלוקה מוקדמת של בעלי מניות בכורה, ובעת חלוקת דיבידנד לבעלי מניות רגילות.

מניות עם זכויות מיוחדות – אלו מניות המקנות זכויות מיוחדות ויוצאות דופן בחברה.

מניות הנהלה – סוג מקובל של מניות המקנות את הזכות למנות את חברי הדירקטוריון של החברה. לעיתים, מכונות מניות אלה גם "מניות יסוד".

מניות רדומות –  מניות אלה אינן מוגדרות כמניות רדומות עם הקצאתן: אלו מניות רגילות שהפכו לרדומות בעקבות רכישתן על-ידי החברה שהקצתה אותן. סוג זה של מניות נוצר בעקבות מתן היתר בחוק החברות המאפשר לחברה לרכוש את מניותיה, בין שהיא עושה זאת בעצמה ובין שהיא עושה זאת באמצעות חברה-בת.

מניות נדחות – אלו מניות ששתיים מתוך שלוש זכויות נשללות מהן: אין להן זכות לדיבידנד, ואין להן זכות הצבעה. הזכות היחידה המוקנית להן היא הזכות לקבל את ערכן הנקוב בעת פירוק החברה.

ניירות ערך המירים הם ניירות ערך שכוללים את הזכות להמירם למניות. שני הסוגים העיקריים של ניירות ערך המירים הם כתבי אופציה ואיגרות חוב להמרה.

כתב אופציה – נייר ערך המקנה לבעליו את הזכות, אך לא את החובה, לרכוש את נכס הבסיס – המניה – במחיר ובתנאים שנקבעו מראש ובמשך תקופה נתונה. המחיר שיש לשלם עבור מימוש כתב האופציה למניה קרוי "מחיר המימוש". כתב האופציה הוא נכס על תנאי. קיומו מוגבל בזמן והוא נועד בראש ובראשונה להיות מוחלף בנכס אחר, הקרוי "נכס הבסיס". נכס הבסיס יכול שיהיה מניה, איגרת חוב, יחידת השתתפות בקרן נאמנות וכדומה.

יש להבחין בין: כתב אופציה (Warrant), לבין (Option). כתב האופציה הוא נייר ערך המונפק על-ידי חברה, ומימושו משפיע על מבנה ההון של החברה. לעומתו, אופציה הנה מכשיר פיננסי חיצוני להון המניות של החברה הניתן ליצירה על-ידי כל אחד. אופציה מעניקה זכות לקנות או למכור נכס במועד עתידי במחיר קבוע מראש.

איגרות חוב להמרה – איגרות חוב להמרה מהוות שילוב של איגרות חוב רגילות וכתבי אופציה. הן מהוות שילוב של חוזה ההלוואה, אליו מתלווה אופציה למחזיק איגרת החוב להמיר את החזר ההלוואה במניות החברה הלווה לפי שער המרה שנקבע מראש. בדומה לאיגרות חוב רגילות, ההנפקה של איגרות חוב המירות נעשית כנגד תמורה, היא ההלוואה שמקבל האיגרת נותן לחברה הלווה. תנאי ההנפקה של אג"ח להמרה כוללים גם את תנאי ההצמדה וההחזר של ההלוואה – קרן וריבית. בחלק מהמקרים, הפירעון של איגרות חוב להמרה מתבצע בסוף התקופה, בעוד שבאיגרות חוב רגילות מתבצעים התשלומים בדרך-כלל במהלך חיי האיגרת. בנוסף לכל אלה, כאמור מקבלים מחזיקי אג"ח להמרה זכות להמיר את חובה של החברה כלפיהם למניות בחברה על-פי יחס המוגדר "שער ההמרה".

שער ההמרה של איגרת חוב להמרה, להבדיל ממחיר מימוש במקרה של כתב אופציה, מופיע בש"ח ערך נקוב של איגרות חוב כנגד מניה. שער המרה של 9 ל1- משמעו, שבעד המרת כל 9 ש"ח ערך נקוב איגרות חוב מתקבלת מניה אחת בת 1 ש"ח ערך נקוב בחברה. הודעת המרה שנותן לחברה מחזיק אג"ח להמרה מהווה למעשה מחילת חובה של החברה כלפיו, כנגד קבלת מניות בחברה.

איגרת חוב – נייר ערך המעיד על חבות של החברה כלפי מחזיק האיגרת. ניתן לומר שזוהי הלוואה שהחברה לוקחת מהציבור וההלוואה מעוגנת במסמך בכתב, היינו ה"איגרת". חברה תעדיף לקחת הלוואה מהציבור ולא מהבנק, כאשר היא תהיה סבורה שהריבית שהיא תידרש לשלם לציבור בגין אותה הלוואה, תהיה נמוכה מהריבית שתידרש לשלם לבנק. זהו נתון כלכלי גרידא- מבחינת החברה זוהי הלוואה בתנאים מועדפים. עדיפות נוספת בהנפקת איגרות חוב לציבור על פני נטילת הלוואה מבנק נובעת בדרך כלל מביטחונות הנדרשים, אם נדרשים, בהנפקה לציבור לעומת לקיחת הלוואה בבנק.

חוק החברות מבחין בין שני סוגים של איגרות חוב: איגרת חוב רגילה ואיגרת חוב מובטחת.

איגרת חוב רגילה – היא מסמך המעיד על התחייבות כספית של החברה ללא שעבוד של נכס מנכסי החברה. עם זאת אין הכוונה לכלול אין הכוונה לכלול בהגדרה זו שטרי חוב או שטרי חליפין כגון שיקים, משום החובה לרשום את איגרת החוב אצל רשם החברות. כמו כן, על-פי דיני השטרות פירעון שיק אינו יכול להיות מותנה, בעוד שפירעון איגרת חוב יכול להיות מותנה בתנאים חיצוניים לאיגרת.

איגרת חוב מובטחת – היא מקרה פרטי של איגרת חוב רגילה. באיגרת חוב כזו כלול שעבוד של נכסי החברה, כולם או מקצתם. איגרות חוב אלה הנן נפוצות והשימוש בהן מקובל כיום בשוק, משופ שפקודת החברות חייבה כל חברה להצמיד שעבוד לאיגרת החוב. יחד עם זאת, מאז כניסתו של חוק החברות לתוקף הוחל שימוש אף באיגרות חוב רגילות שאינן מובטחות בשעבוד, כדי לתת מענה לצורכי שוק המימון המודרני שבו מתקיימים הסדרי מימון גם ללא ביטחונות.

סידרת איגרות חוב – כוללת שתי איגרות חוב או יותר שהן בעלות דרגה זהה מבחינת ההתחייבות הכספית הגלומה בהן, ומבחינת הערובה לתשלומן. הגדרת סידרת איגרות חוב אינה מתייחסת בהכרח למספר רב של איגרות חוב, שכן די בשתי איגרות זהות, כדי שתיחשבנה לסדרה.

הצעת רכש

הצעת רכש הינה דרך נוספת לרכישת שליטה בחברה ציבורית. במקרה של הצעת רכש, נדרשת שורה של דיווחים מידיים בין היתר, בנושאים: תוצאות הרכש בדירקטוריון וחוות דעת הדירקטוריון בהצעת רכש מיוחדת. הדירקטוריון יחווה דעתו בדבר כדאיותה של הצעת רכש מיוחדת ז"א, בחינת השווי המשמש בסיס להצעת הרכש, והאם הוא שווי כדאי לביצוע מכירה. חשוב להדגיש כי בחינת כדאיות ההצעה צריכה להיעשות בראי טובת בעלי המניות הניצעים ולאו דווקא טובת החברה. חוות הדעת נדרשת רק במקרה של "הצעת רכש מיוחדת" בחברות ציבוריות. אם נמנע הדירקטוריון מלחוות את דעתו על הצעת הרכש המיוחדת, עליו לדווח על הסיבות להימנעותו.

חברי דירקטוריון שמקצועם אינו הערכות כלכליות ואף כאלה שזהו מקצועם, ייטיבו לעשות אם יקבלו חוות דעת מקצועית לגבי הוגנות העסקה (Fairness Opinion), טרם שיחוו דעתם ביחס לכדאיותה של הצעת הרכש.